מבקשי מקלט ומהגרים בישראל

מהגרי/ות עבודה

מאז 1990, מאות-אלפי אנשים ונשים מרחבי העולם הגיעו לישראל כדי לעבוד. רובם שהו כאן שנים אחדות וחזרו לארצותיהם מרצון. מדי שנה מקציבה הממשלה מכסת רישיונות להעסקת מהגרי עבודה בענפי הבניין, החקלאות והסיעוד, ענפים בהם ישראלים אינם מוכנים לעבוד מפני שהעבודה הנה סביב השעון, מפרכת מדי, התנאים ירודים והשכר זעום. הבעיה המרכזית שאתה מתמודדת קהילת מהגרי העבודה היא "הסדר הכבילה", אשר כובל את אשרת עבודה של עובד למעבידו. תחת מדיניות זו, עובד זר שעוזב את מעבידו מאבד את מעמדו החוקי ומועמד לגירוש מידי. פסיקת בית המשפט העליון משנת 2006 קובעת שמדיניות זו הינה "עבדות מודרנית". בית המשפט הורה למדינה לפתח מדיניות אלטרנטיבית תוך שישה חודשים, אך עד עצם היום הזה ההוראה לא יושמה. הרשויות ממשיכות להתעלם מפסיקת בית המשפט העליון ולהתכחש להתעללות, לניצול, לעושק ולהתעמרות שעוברים מהגרי העבודה בישראל. בנוסף, ובניגוד למצב המקובל במדינות מערביות, נשללת מראש ממהגרי עבודה המגיעים לישראל כל אפשרות לשאוף להתאזרח במדינה, בגלל הכפפת מדיניות ההגירה בישראל לחוק השבות, החל על יהודים בלבד. גם ילדיהם של מהגרי העבודה, שנולדו וגדלו בישראל, אינם מקבלים מעמד חוקי. אי הסדרת מעמדם של הילדים הביאה לכך שבישראל חיים אלפי ילדים המוחרגים מחוק הבריאות הממלכתי, אינם זכאים לזכויות סוציאליות וניתנים לגירוש מידי למדינות המוצא של הוריהם, אותן הם כלל אינם מכירים. מאז 2011 המדיניות כלפי ילדי מהגרי העבודה - ילדים שנולדו, גדלו והתחנכו בישראל, שעברית היא שפת האם שלהם ומרגישים ישראלים בכל היבט של חייהם - היא מדיניות של גירוש, מעצר וכליאה.